"אין לי קיום בלי הברקים והקולות ששמעתי בסיני" (זלדה)
רוב חיי נאלצתי לצפות מרחוק בהוצאת ספר התורה מארון הקודש. הגברים חגגו את המעמד המרגש, ואנחנו הנשים והבנות נותרנו מנותקות מהתורה היקרה והקרובה ללבנו.
אם בצעירותי נהגתי להתעצבן על העוול הזה של הדרת הנשים ממגע ישיר עם ספר התורה, היום אני יודעת שאפשר אחרת. ניתן לבחור את בית כנסת, לרבות בתי כנסת אורתודוקסיים, בהם נהוג לשתף נשים בתפילה ובקריאה בתורה, בהם עובר הספר גם בעזרת הנשים והן אינן מסתפקות בנשיקה מרחוק בעזרת הזרת, אלא בוחרות להיות חלק מאותו מעמד. אם כך, מדוע נשים נאלצות, חודש אחרי חודש, 'להגניב' ספר תורה לתוך עזרת הנשים בכותל, וכיצד זה שספרי תורה לא עומדים לרשותנו באתר הקדוש ביותר לכולנו?
הזיכרון הראשון שלי הקשור לספר התורה, מחזיר אותי 20 שנים אחורה, לחגיגות שמחת תורה כשהייתי ילדה. הצטרפתי לבת דודתי לבית הכנסת בעיר העתיקה בצפת כדי לשמוח ולרקוד עם ספרי התורה, כמנהג החג. ציפינו לקולות שירה וגיל, אך כבר מקצה הרחוב הגיע לאוזנינו שאון של צעקות אימה ופחד. כשהתקרבנו ראינו המולה: גברים,נשים, ילדות וילדים, ישבו על מדרגות בית הכנסת עם חתכים מדממים בידיים, סביבם חלונות מנופצים וזכוכיות מפוזרות בכל עבר.
בת דודתי, מיהרה להרחיק אותי מהזירה. מאוחר יותר התבהרה התמונה הקשה והכואבת: בהמשך הרחוב נמצא בית-כנסת חרדי. כאשר נודע למתפללים שם, כי בשכונתם נמצאת קהילה המאפשרת לנשים לרקוד עם ספר תורה, הם החליטו לקחת את השליטה לידיהם ונקטו באלימות, הרס וביזה. הם נכנסו אל בית הכנסת בזמן החגיגה, חטפו בכוח את ספר התורה מידי הנשים הרוקדות, פצעו אותן והרסו לכולנו את שמחת החג.
כשחווינו כקהילה את ההשפלה שבניסיון להוציא מאיתנו בכוח את ספר התורה, לא הבנתי למה ישנם אנשים המבקשים למנוע מאתנו זכות זו. התירוץ כי "את אישה" – כבר אז לא ישב לי בטוב. היהדות שאני מעדיפה היא "תורה מונחת בקרן זווית וכל מי שרוצה ליטול, יבוא ויטול"
שני עשורים עברו מאז – הרבה לא השתנה. לפני כשנה מצאתי את עצמי בסיטואציה דומה, כשהגעתי לתפילת ראש חודש עם נשות הכותל. אחרי שנים שנשות הכותל מנסות 'להבריח' ספר תורה פנימה לעזרת הנשים, מתוך רצון עז להתפלל ולקרוא בתורה, הוחלט לצעוד אל תוך רחבת הכותל עם 14 ספרים, באופן גלוי. באופן מפתיע, המאבטחים בכניסה אפשרו את הכנסת הספרים, אלא שאז החל הכאוס: אנשי הקרן למורשת הכותל, ביחד עם חרדים משולהבים, ניסו לחטוף בכוח את ספרי התורה מידי הנשים. דחפו, הכו, קיללו וחיללו שם שמיים והכל, לכאורה, בשמה של התורה ובשמו של אלוהים.
באותו זמן הייתי בחודש השני להריון, הדבר עוד נשמר בסוד. התרחקתי מהגברים האלימים ופחדתי שמשהו יקרה לעובר שמתפתח בתוכי. כשגיליתי שמדובר בבת, ידעתי שאת העבודה שלי בנשות הכותל אני מקדישה למען העתיד שלה להיות חופשייה בארצנו, שהקירבה לתורה תהיה לה טריוויאלית, כאילו לא נאבקו על זה דורות על גבי דורות של נשים שביקשו לטעום מטעמה של תורה.
כיום אני נכנסת לתפקיד מנכל"ית נשות הכותל ומקבלת על עצמי את הזכות ואחריות להוביל את חזית המאבק. בדרך הארוכה שעברתי עומדת לפניי כל העת אותה ילדה שהייתי, וכיום ביתי שלי : על הזכות של ילדות ונשים ללמוד ולקרא בתורה, הזכות להתפלל והחירות לחיות כרצוננו.