נשות הכותל – מה בין פרובוקציה לשינוי מציאות?
מאת הרבה אריאלה גרץ
תחילה אפתח בוידוי. אתמול היתה הפעם הראשונה בה הגעתי להתפלל עם נשות הכותל. הגעתי לכבוד החגיגות, לשמוח איתן.
באתי לשמח ויצאתי משומחת או בעברית תקינה שמחה. מעבר לכך שאני גרה רחוק מירושלים סיבה מרכזית לכך שלא הגעתי כל השנים היא שאני מאמינה ודוגלת בכך שאלוהים נמצא בכל מקום, על אחת כמה וכמה בארץ ישראל, ושלא חייבים לסמן טריטוריה אחת כקדושה יותר מכל מקום אחר על מנת לקיים את העבודה שבלב. ענין זה אף גורם לצרה וצוקה לרבים מבני עמנו.
אני זוכרת שיחה עם אחת מחברותיי שכן השתתפו באופן קבוע בתפילות נשות הכותל, כשניסתה לשכנע אותי להגיע, ואמרתי לה שאם מחר בבוקר התפילה הזו תעבור אל מול הכנסת או אל מול בית ראש הממשלה אני אגיע ואהיה מוכנה אף להיות הש"צית של תפילה זו . אם המטרה היא להתפלל ביחד נשים מכל הזרמים אז יש מקומות רבים ומכובדים שישמחו להיות אכסניה לדבר זה, אמרתי, למה חשוב כל כך הכותל? באופן טבעי כרבה רפורמית לא הרגשתי שהמאבק לתפילת נשים ועוד בכותל, הוא מאבק שלי.
לפני שנה בילינו את חופשת הסוכות בירושלים והלכנו לכותל להתפלל לכבוד העלייה לרגל. למרות שגרתי בירושלים שנים רבות, שנים שלא באתי במיוחד להתפלל בכותל. מצאתי את עצמי צופה במחזה סוריאליסטי ועצוב מאד. בעזרת הגברים שמח, גברים ובניהם, כולם בלבן, מברכים על ארבעת המינים, יוצרים חבורות חבורות של מניינים המתפללים בקול ושירה וקוראים בתורה. ואילו בצד של הנשים שקט ודממה. כל אחת לעצמה. אין תחושת חג, אין יחד, אין קול ואין מראה. ברגע הזה היכתה בי התודעה של ההדרה הציבורית המכוונת של נשים, בשם הדת, המקבלת את מירב שיתוף הפעולה מהנשים עצמן. ובו ברגע הבנתי את חשיבות פעילותן של נשות הכותל. להשמיע את קולן של הנשים, להתפלל ביחד כרצונן במקום שנחשב כמקודש ביותר לעם היהודי.
הכותל לכולם/ן הפך להיות דרישה לזכויות אזרח בסיסיות במדינת ישראל. לחופש הפולחן והדת שאנחנו כל כך נלחמים עליו בארץ שלנו. אבל יותר מכל לחלק מהמאבק נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי, ונגד הפיכת הכותל ובעקבותיו מקומות ציבוריים נוספים לבית כנסת חרדי ולמקומות בהם מתקיימת הרחקת נשים
אתמול היתה לי חוויה מרגשת ועוצמתית ביותר, בייחוד, באותם רגעים בהם לא שמעו את הרמקול המדיר של שליח הציבור החרדי. הרגשתי שהכותל זע מהתרגשות בשומעו את שירת הנשים האדירה בפעם הראשונה מזה שנות דור. הייתה לי הרגשה שאני שותפה לדבר גדול, לרגע היסטורי. נדמה לי שאפילו בנות הסמינרים שעמדו על ידנו התבלבלו לגמרי בשומען את התפילה היפה , של מעל אלף הנשים שעמדו ביחד ושרו את מילות התפילה, את ההלל, תפילה מכל הלב, תמה וזכה,. אחת הבנות אמרה לחברתה "הן באמת מתפללות" כאילו לא האמינה למשמע אזניה. הן רצו למחות אבל לא כל כך ידעו איך תעמודנה מול העוצמה הנשית, מול האהבה, השלום והאחווה שהיו שם בין הנשים ובכלל באוויר. נשים ישראליות מכל הארץ, נשים מארה"ב ומשאר תפוצות עולם.
התרגשתי כשהרגשתי חיבוק גדול מחברה טובה אורתודוקסית שבדמעות ספרה לי שהיא הרגישה כי היא עומדת להתפוצץ בעקבות ההודעה של מנכ"ל ישיבות בני עקיבא שקרא לבנות האולפנות לבוא ולהפגין נגד נשות הכותל. היא הרגישה שהיא חייבת להגיע לכותל להיות עם נשות הכותל ובעידודם המלא של הבנים שלה הלומדים בישיבות גבוהות היא התייצבה והייתה נרגשת ביותר.
שמחתי מאד לראות שבנות האולפנות לא הגיעו ולא נענו לצו הרבני הגברי שלא מבין או שלא רוצה להבין או שפשוט בוחר להתעלם מכך שמשמעות היציאה נגד נשות הכותל היא היא סוג שלתמיכה בהדרת הנשים במרחב הציבורי בישראל! הרבנים האורתודוקסיים מהמגזר הציוני הדתי (שאני משתייכת אליו בקשרי נישואין, וחינוך ילדים מבחירה ובאהבה), צריכים להבין שישיבתם על הגדר או בחירתם לצאת נגד תפילת נשים מדירה את הנשים מחיי הפולחן הדתי. עליהם להפנים את העובדה שאין כאן ערעור על מעמדם כרבנים אלא רצון כן ואמִתי של הנשים להיות שותפות ולהביע את עצמן כנשים ולא רק להביע את עצמן דרך הגברים שלהן שיוציאו אותן ידי חובה וכיוצא באלו. הרי נשות הציבור הדתי הלאומי הן חכמות, למדניות ומביעות את עצמן בכל תחומי החיים ללא כחל ושרק. ההנחיה שניתנה לבנות דתיות צעירות מודרניות לבוא ולהשתיק נשים אחרות , להילחם בנשים (רבות מהן אורתודוקסיות, חלקן אמהות ואפילו מורות של הבנות הללו) שכל "חטאן" הוא רצונן להתפלל ביחד בכותל המערבי היא כל כך צורמת… בהחלט יכולתי להרגיש בעצמי ולהבין מדוע חברתי הרגישה שהיא מתפוצצת מכעס על הבקשה הלא מוסרית הזו מהבנות.
אחת הטענות אותן אנו שומעות הרבה היא המילה פרובוקציה, נשות הכותל יוצרות פרובוקציה, הן באות לכותל בכוונה להכעיס –נשות הפרובוקציה. ואני שואלת בשמן האם פעולה שנעשית במשך 25 שנה בכל ראש חודש, בכל מזג אויר, חום, קור וגשם יכולה עדיין להיות מוסברת ברצון לעורר פרובוקציה? אסור לנו לשכוח שכל שינוי גדול שקרה בעם היהודי גרר אחריו תגובות נגד קיצוניות. כך לדוגמא: כארבעים שנה לאחר פרסום מורה נבוכים של הרמב"ם במאה ה-13 החרימו את ספריו ואף שרפו אותם. במחצית השנייה של המאה ה-18 קמה התנגדות עזה לחסידות, המאבק של הקהילה היהודית הממוסדת בחסידות כלל חרמות ורדיפות, ולעתים אף מסירה לשלטונות. כלומר, התנגדות חריפה איננה עדות לכך שמושא ההתנגדות טועה, או מנסה לעורר פרובוקציה. במצב של נשות הכותל יש מאבק לשנות את המציאות ממקום שמשתיק את קולן של נשים למקום שבו קולן של נשים יישמע, פשוטו כמשמעו.
כולי תקווה שרבנים ילמדו את הנושא הזה לעומק וימצאו פתרונות שיאפשרו לנשים להביע עצמן בתפילה ובלימוד ושאף יעודדו את הנשים לכך ויתנו לכך לגיטימציה, כך שלא ייראה כאילו הנשים הללו הן חתרניות והרסניות. והלוואי שנשים תהיינה שותפות לשיח החדש הזה.
חודש טוב