היום יום שישי, ראש חודש מר חשון נתכבדתי בירושלים,
לראות לשחיתות השלטונית והרבנית את הלבן בעיניים.
בגסות ובהשלמה ממשלתית ומשטרתית,
השתלטה חבורת רבנים ועסקנים, על האתר המלכד המרכזי
לכל הזרמים ומשך ההסטוריה של העם היהודי.
הצטרפתי למחאתם של הצנחנים, משחררי ירושלים,
שבאו לחזק את ידי נשות הכותל, בדרישה אחת פשוטה –
לקיים את מתווה הכותל שכמעט אושר בממשלה.
אותה פשרה הסטורית שעמלו עליה שלוש שנים
נציגי כל הזרמים, עורכי דין, פקידים ורבנים.
אך מסתבר שהיא איימה על הסדר הישן של עדת הפלגנים.
וברגע האחרון הוקפאה בישיבה של מעלה בראשות הממשלה.
שילטון הרבנים הקיצוניים והסדרי הכניסה הבלתי מאפשרים,
דחקו בנו להפגין נוכחות ולהצטרף למתפללות ולמפגינים.
בדרישה בסיסית, המעוגנת בחוק המקומות הקדושים,
האוסר לפגוע ב "חופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם
או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות" בדיוק לפי סעיף 2 ב' – פשוט קשה להאמין.
דחקנו במאבטחים נציגי רב הכותל וראינו איך השוטרים מגיבים בעצימת עיניים,
לפתע בדוחק הבנתי את הלחץ והצורך בסמל מאחד.
כי "מיהו יהודי?" אם לא מי שמתרגש מהרגע והמקום המלכד.
אבל, הפלגנות בת אלפיים, יותר חזקה בינתיים.
את זה הבנתי מהמראות ומהמבט הקרוב בעיניים,
לפי דריכות המאבטחים, זלזול השוטרים והקצינים, ותגובות הבורים השונאים.
אלה זכו לאיזון מכובד מקבוצת הלוחמים, מעוברים ושבים, דתיים וחילוניים.
כולל קריאות התפעלות ומחיאות כפיים.
כעת אנחנו מקוים שקולנו החופשי יישמע –
מכל בית בישראל, מבית המשפט והממשלה.
ושלא תדאגו, סיימנו את האירוע בסיפוק ובשירת התקווה.
קרדיט צילום: הילה שילוני