מישהו זוכר על מה נלחמו המכבים ביוונים? / נעמה פלד

כי אני יהודיה וזו הארץ שלי. סיפורי התנ"ך הם חלק ממני, הם המורשת שלי. מסביב לבית שלי יש מערכות של חפירות המכבים, מהן נלחמו בחירוף נפש על החופש להיות יהודים. גדלתי בבית מסורתי, שבו ההפרדה בין בשר וחלב היא הרמטית, וכשהייתי קטנה והיינו בשליחות בארה"ב, אבא שלי לימד אותי כל יום ראשון את סיפורי השופטים, למרות שגם ככה למדתי בבית ספר יהודי. אני אוהבת את תפילת קבלת שבת בבית הכנסת הקטנטן שלנו, ולבת מצווה התכוננתי חצי שנה, וכשהגיע תורי לעלות לתורה, עשיתי זאת בגאווה גדולה – למרות שהוגבלתי לאותו בית כנסת קטנטן, ולא יכולתי לעלות לתורה בכותל כמו אחי הגדול ואחי הקטן בבר המצווה שלהם, ותחושת ההחמצה הייתה חזקה. עד היום אני זוכרת את הפרשה שלי, ובעיקר משפט אחד שדבק בי ומנחה אותי לאורך הדרך, כי שלי הוא: צדק צדק תרדוף.אז אני פה כדי לרדוף צדק. אני פה כי הבנתי שבמדינת היהודים, לא מכירים ביהדות שלי. אני פה כדי להילחם על זכותי על הדת שלי ועל הלאום שלי בארץ שלי. וזה מתחיל בכותל.מזה עשרים וחמש שנה, נשות הכותל מגיעות מדי ראש חודש לכותל המערבי, לעזרת הנשים, להתפלל. זה כל מה שהן עושות. מתפללות כדרכן: בקול, בשירה, ועם הסממנים שאיתן הן מתפללות כל החיים שלהן, חלק גדול מהן מדי יום ביומו. אלא שאותה טלית שבה הן מתעטפות בתפילותיהן בכל העולם, מובילה אותן לעיכובים על ידי המשטרה ולעתים קרובות גם מאסר במקום שהוא הסמל של היהדות במדינת היהודים. מתמר חביליו, חזנית שקולה בתפילה גורם לי להזיל דמעה מרוב יופיו, מבקשת המשטרה להנמיך את הקול בכותל. אחרי הכל, קול באשה ערווה. העובדה שרק מבקשים ממנה להנמיך את הקול ולא אוסרים אותה גם היא התקדמות: לפני כמה שנים גם זה היה נחשב פרובוקציה שדינה מאסר… נצחון קטן של נשות הכותל, ואחד שחשוב לשמר לפני שגם הוא יטושטש.

ואני כועסת, כי השתלטו לי על היהדות. כי המדינה שלי החליטה שאני לא יהודיה – יהודי הוא רק חרדי אורתודוקסי. אם אני רוצה להתפלל במקום שהוא השארית האחרונה מבית המקדש ויותר מהכל מסמן את היהדות, אני חייבת לעשות זאת לפי מנהג החרדים, שגם קיבלו עליו בעלות רשמית בצורת הקרן למורשת הכותל, בה יושבים אך ורק גברים חרדים אורתודוקסים. אם אני רוצה להתחתן, אני חייבת לעשות זאת ברבנות, החרדית אורתודוקסית, או בחו"ל – אחרת לא יכירו בנישואיי. ואם חס וחלילה ארצה להתגרש, גם את זה אוכל לעשות רק במוסד שהשתלט לי על המורשת ופסל את אחיזתי בה. גם להתאבל אני חייבת על פי המנהגים שלהם, ולא שלי.

כל חיי נלחמתי על הלגיטימיות של מדינה שלא מכירה בלגיטימיות שלי, ולא נותנת לי את הזכויות הכי בסיסיות של חופש דת וחופש מדת. המצב אבסורדי עד כדי שרק בחו"ל אני יכולה להיות יהודיה, ואף אחד לא יירק עלי, יצעק עלי "שיקסע", ויסנן לעברי "רפורמית" כאילו זו הגרועה שבקללות (מה גם שאני בכלל לא רפורמית… אבל אני לא חושבת שאכפת להם). והיהודים בחו"ל? אלה שבארה"ב, תורמים כספים למדינה שלנו, ונלחמים חזק בלובי היהודי שידוע כמשנה סדרי עולם? רובם הגדול גם הם מגדירים את עצמם כקונסרבטיביים או רפורמים, או אורתודוקסים מודרנים, וגם בהם מדינת ישראל לא מכירה. "החוויה הכי משפילה שעברתי", אמר לי חבר יהודי מארה"ב, "הייתה בכותל המערבי. וכל כך חיכיתי להגיע לשם".

אני לא מאשימה את החרדים. אין לי שום בעיה עם כך שיחיו לפי אמונתם. אבל התפקיד של המדינה שלי היא לדאוג לכך שהם לא יכריחו גם אותי לחיות לפי אמונתם. אני גם לא מאשימה את המשטרה – ולכל אנשי הביטחון שהרסתי להם את הבוקר היום כשהיו צריכים לאסור עלי להכניס סידורים לכותל, והודו שגם הם לא מבינים לגמרי למה צריך לאסור מנשים להכניס ספר תפילה למקום תפילה, אני מתנצלת. אם אתם קוראים את זה, אתם כבר יודעים שזה לא אישי נגדכם. זה אישי נגד מי שנותן לכם את ההוראות, אישי נגד הרב האחראי למקומות הקדושים, הרב רבינוביץ', ואישי נגד מי שנתן לו את הסמכות לקבוע שרק לפי מנהג החרדים מותר להתפלל שם. וזה גם קצת אישי נגד כל מי שעמד מנגד ונתן להם לתת לו את אותה סמכות. זה אישי נגד בג"צ, שקבעו בדיון מורחב (שני – בראשון פסקו לטובתנו, ובצעד לא מקובל בעליל התקבל ערעור של המדינה) ברוב של חמישה על ארבעה שופטים את הכותל הדרומי כאלטרנטיבה, באומרם: בכותל יש מקום רק לחרדים, אבל נמצא לשיקסעז פינה קטנה ולא נגישה בקשת רובינזון, רחוק מהקיר עצמו, בתשלום של 35 שקלים כניסה לאדם, ללא ארון קודש, עם הרבה מדרגות למרות שזה מקשה על הנכים ועל הזקנים, שהיא בכלל אתר ארכיאולוגי.

ולמרות שכבר הארכתי בדברים, אני רוצה לענות בקצרה לכמה מהטענות החוזרות ונשנות שאני שומעת:

"למה אתן לא נלחמות גם על החופש שלכן להתפלל בהר הבית?" אני מבטיחה לכם שאם לא הייתה סכנה בטחונית אמיתית, גם על הר הבית היו משתלטים החרדים, וגם שם לא היה מקום לנשים, וגם עליו הייתי נלחמת. העובדה שהמשטרה רואה התפרעות חרדים גרועה באותה מידה כמו התפרעות מוסלמים, צריכה לרמוז לנו משהו. בסופו של דבר, המצב כיום הוא שאין גישה להר הבית ליהודים – ובכותל יש. העובדה שרק לחלק מהיהודים יש גישה לכותל מקוממת אותי יותר.

"אתן סתם עושות פרובוקציות". על כך יש לי שתי תשובות: הראשונה היא – שזו לא פרובוקציה בכלל. העובדה שללכת להתפלל כל חודש במשך 25 שנה נחשבת כפרובוקוציה, היא אבסורדית מיסודה. עצם זה שתפילה היא פרובוקציה היא מצב אבסורדי. והתשובה השניה היא שגם לו הייתה זו פרובוקציה, האם זה הופך את המחאה ללא לגיטימית? האם היא הופכת את המצב שבו אין לנשים מקום בכותל ללגיטימית?

והטענה האהובה עלי – "לחרדים זה חשוב יותר. זה סתם קיר, מה אתן עושות מזה כזה סיפור גדול". הקיר הזה מסמל את היהדות במדינה שלי. הוא מסמל את המורשת הארוכה, הוא מסמל את המקום ההיסטורי אליו יהודים מכל קצוות העולם הפנו את תפילתם. העובדה שרוב עם ישראל כיום לא מרגיש בנוח ללכת לשם, כי מישהו תפס לו מונופול על היהדות, שרוב עם ישראל לא יכול להרגיש שייך למקום רק משום שאינו חרדי – מסמלת בעיניי ויתור על היהדות עצמה. מה אכפת לכם שלא מגדירים אתכם כיהודים? לחרדים זה חשוב יותר.