נופרת פרנקל ינואר 2010
בספר במדבר פרק כ’ז, פסוקים א’-י’א כתוב:
“וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה”
דורשים חז”ל בבבא בתרא קי”ט ע”א-ע”ב: “וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן… בבית המדרש היו יושבין ועמדו לפני כולן”. וכותב הרמב”ם כי מצוות עשה האחרונה (רמח) בספרו “משנה תורה” נובעת מבקשתן של בנות צלפחד: “לדון בדיני נחלות שנאמר: איש כי ימות ובן אין לו…”. ומובן אם כך כי התורה לא היתה שלמה בתרי”ג מצוות ה’ חס וחלילה, לולא באו בנות צלפחד, נכנסו לבית המדרש, עמדו ללא חשש אל מול כל חכמי העדה וחשוביה ובקשו משפט צדק מתוך אמונה בצדקת טענתן.
מדוע לא קיבלו בני ישראל את מצוות הדיון בנחלות מידי הקב”ה טרם פנייתן של בנות צלפחד? הלא לא יעלה על הדעת כי בני האדם הם המכתיבים את המצוות. מה היה מיוחד בבקשתן של חמש הנשים הללו שזיכה אותן בכתיבת המצווה ולא את משה? חז”ל עסקו רבות בשאלות אלו ולא ארחיב בנושא, אך ברצוני להפנות את תשומת הלב לכך שחמש בנות צלפחד מהוות חצי מניין. בדיוק. בעצם הווייתן הן מוכיחות לחכמי העם היושבים ולומדים בבית המדרש שבידי הנשים נמצאת מחצית הנבואה. התביעה לצדק נמצאת מחוץ לכותלי בית המדרש שממנו מורחקות חמש הנשים, המכונות בבבא בתרא קי”ט ע”ב: “בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן”. לא רק משה מביא את דבר ה’ אל העם, כי אם גם הן, החכמות, הדורשות, הצדקניות.
לא תיתכן שלמות תרי”ג מצוות ללא השמעת קולן של נשות ישראל, אך תנאי התפילה הקשים בכותל המערבי בימים גשומים לא מאפשרים תפילה נינוחה ונעימה בעזרת הנשים. בנוסף- פסיקת בג”ץ האוסרת על קריאה בתורה בעזרת הנשים והיעדר ארון קודש מחייבים הליכה עם ספר התורה עד לקשת רובינסון- הכותל ליהודים וליהודיות סוג ב’. גם בקשת רובינסון אין מקום מוגן מגשם המאפשר קיום תפילה כהלכה במזג אויר סוער. לעומת זאת- בצמוד לרחבת הגברים של הכותל המערבי (שבה יש ארון קודש) יש אזור תפילה מוגן מרוח ומגשם שהכניסה אליו מותרת כמובן- לגברים בלבד.
בראש חודש טבת התקבצו כ- 150 נשים וגברים בכותל המערבי לתפילת ראש חודש. על אף הגשמים העזים והקור הירושלמי- עשרות באו לתמוך במאבקן של “נשות הכותל” לחופש פולחן דתי ושיוויון זכויות ללא אפליה מגדרית במדינת ישראל. עשרות אנשים המאמינים בזכותה של כל יהודיה לקיים תרי”ג מצוות, כולל מצוות ציצית. עשרות אנשים המאמינים בהכרחיות שילובן של נשים בחיים הדתיים הציבוריים במדינה. עקב תנאי התפילה הבלתי- הגיוניים נרטב אחד משני ספרי התורה. כתם המים פגע בדיוק בפרשת בנות צלפחד והוא מהווה עדות אילמת לצורך של צאצאיות בנות צלפחד להמשיך ולהיאבק על מקומן בעולם היהודי האורתודוכסי.
בספר במדבר, בפרק האחרון הוא פרק ל’ו, בפסוקים האחרונים, חוזרת התורה ועוסקת בנושא בנות צלפחד וירושת משפחות שאין להן בן. מיד לאחר האזכור הזה של הצורך בשמיעת קולן של נשות ישראל תם ספר במדבר ותמים נדודי עם ישראל. כולי תקווה כי במהרה בימינו יגיעו כל בני ישראל להבנה כי זעקתן של נשות הכותל היא זעקת מחצית המניין, זעקת כל נשות ישראל באשר הן, בכל הדורות. בע”ה תוכל כל יהודיה לקיים תרי”ג מצוות ה’ בנחת ובשמחת לבב ומתוך אחות ישראל זו יתומו נדודי עם ישראל בארצו ונגיע אל הגאולה.