חגי תשרי הם ימים של התקרבות לבורא, של תפילה והתעוררות. בימים אלה רבים מגיעים להתפלל בכותל המערבי והמראה המרגש בהחלט יוצר רושם של חיבור ושיתוף בין כל חלקי האוכלוסייה. לא כך בימים כתיקונם, או מוטב לומר – כקלקולם: מזה למעלה משני עשורים מנסות נשות הכותל, ביניהן נשים מהזרם האורתודוקסי, לממש את זכותן להתפלל בכותל בדרכן. התקדמות משמעותית נעשתה בתחום זה הודות לפסיקתו של השופט חובש הכיפה, משה סובל, בבית המשפט המחוזי בירושלים בשנת 2013, אשר התירה לנשות הכותל להתעטף בטליתות ולקרוא בתורה מבלי להיחשב עברייניות המפרות, חלילה, את הסדר הציבורי.
השבוע חגג עם ישראל את שמחת תורה, אולם, בזמן שציבור הגברים יכול היה להניף בכותל המערבי את ספרי התורה, לקרוא בהם ולשמוח בחגם, הרי שציבור הנשים לא יכול היה להשתתף בשמחת החג. נשות ישראל מופלות דרך קבע ומודרות מתפילה בכותל, הכוללת קריאה בספר התורה, זאת על אף שאין שום מניעה הלכתית מנשים לעשות כן. ברחבי הארץ ובעולם היהודי כולו מתקיימים מניינים אורתודוכסיים, בהם נשים מתקבלות כשותפות שוות בתפילה ובקריאה בתורה, ועל רקע זה צורמת עוד יותר נבצרות ספרי התורה מעזרת הנשים בכותל המערבי.
ממה נובעת אפליית הנשים מתפילה שווה בכותל? במצב הנוכחי ישנו עובד ציבור, המחזיק במשרה הנקראת "רב הכותל". אותו אדם מקבל את משכורתו ממדינת ישראל, אך בוחר לנקוט בכותל משטר יחיד, המונע מנשים להשתמש בספרי התורה המצויים בכותל ובמקביל מונע הכנסת ספרי תורה מטעמן לרחבה, מכוח נוהל שהוא עצמו קבע ב- 2010 מתוך חשש שמא מישהו יחליט לבצע עם ספר התורה טכס דתי שלא לפי "מנהג המקום".
בין 2010-2013 עוכבו לחקירה כ- 200 נשים מנשות הכותל בשל עריכת טקס דתי שלא לפי מנהג המקום. למותר לציין כי המעצרים והחקירות לא הניבו מעולם כתבי אישום, ולא בכדי. לאף אחד במערכת אכיפת החוק לא היה עניין להביא את הנושא לפתחו של בית המשפט. המעצרים והחקירות היו לא יותר מאשר תרופת הרגעה ואמצעי זול להבטחת השקט התעשייתי וההגמוניה של אותו זרם חרדי, שניכס לעצמו את הכותל.
נקודת המפנה הגיעה כאמור בשנת 2013, בהחלטה של השופט משה סובל, שהבהירה חד משמעית כי הפרשנות בפסקי-הדין של בג"ץ לביטוי "מנהג המקום" – מרחיבה, וכי מעולם לא נאסר על נשות הכותל להתפלל כדרכן בעזרת הנשים. המשטרה לא ערערה לבית המשפט העליון והחלטת השופט סובל נותרה מחייבת עד עצם היום הזה.
אך מה שווה זכות, אם לא ניתן לקיים אותה? – לא הרבה. לנוכח הפסיקה והחלטתו התקדימית של השופט סובל, אותו הנוהל שנכתב בשנת 2010, אמור היה להתבטל, אלא שהעובדה שהנוהל הפך בלתי חוקי, לא מונעת מרב הכותל להמשיך לפעול על פיו. למעשה, רב הכותל עוקף(!) את פסיקת בית המשפט, שקבעה כי נשות הכותל גם הן חלק ממנהג המקום; ואף חותר תחת החלטת בית המשפט שהתירה לנשים קריאה בתורה. רב הכותל מתנהג כאילו הוא עומד מעל החוק.
מה שעוד יותר תמוה כאן הוא שהמשטרה, שאמורה להשליט חוק וסדר, פועלת אף היא בניגוד לחוק כשהיא עצמה סרה למרותו של רב הכותל, ופועלת על פי אותו נוהל, בידיעה ברורה שהוא מנוגד לפסיקת בית המשפט.
יש להניח את הדברים על השולחן: נשות הכותל לא ביקשו לקרוא בכותל את הקוראן, או את האוונגליון. גם לא את הבהגווד-גיטה. רק את התורה, תורת ישראל. ובכל זאת, רב הכותל עושה שימוש לרעה בסמכותו באמצעות נהלים הפוגעים אנושות בשוויון ובזכות היסוד לקיים טכס דתי, שגם זכתה לחיזוק והכרה ע"י בית המשפט. לו נוהל כזה היה שריר וקיים בכל מדינה אחרת בעולם, העם היהודי היה זועק לשמיים, אבל במדינת ישראל יש מי שמגלים סובלנות וסולידריות נוכח המחדל.
באופן אירוני, נחישותן של נשות הכותל, להתפלל בראשי החודשים במהלך עשרים ושש השנים האחרונות, הפכה את תפילתן לחלק מ"מנהג המקום". אירוני עוד יותר, שרב הכותל נאחז בנוהל בלתי חוקי משנת 2010, כדי להבטיח שנשים לא יקראו בספר התורה. ואולי הדבר האירוני באמת הוא שבשנות האלפיים – לקראת שמחת תורה – יש המקדשים את החיבור האומלל בין דת ומדינה. יש לקוות שבזכות ימים אלה של התעוררות, יתפכחו גם מקבלי ההחלטות ויחשבו מסלול מחדש, כדי להבטיח שכל יהודי וכל יהודייה יוכלו להתפלל בכותל המערבי מבלי שהאחד ידיר את רעהו.
*הכותב הוא עורך דין מומחה בפלילים, שייצג את נשות הכותל בהליכי החקירה והמעצר