השבוע הלכתי לראות את "גט". האולם הגדול היה מלא עד אפס מקום.
הסרט המגולל את ההתעמרות המתמשכת של בית הדין הרבני בויויאן אמסלם, בהפכו אותה לנאשמת בסבל של עצמה, מהפנט וכובש את הקהל. באחת הסצנות רציתי לזעוק "די! מספיק! תפסיקו להתעלל בה!" בדומה לזעקתה של אחת הגיבורות בסרט "מקודשת" של ענת צוריה, גם כאן בקושי הצלחתי לשבת בשקט בכיסאי.
שאלתי את עצמי כיצד סרט שכולו מתרחש בחדר אחד, ללא פירוטכניקה, מצליח לשבות קהל רב מכל גווני האוכלוסייה ובכל הגילאים. התסריט המדויק והמינימליסטי, הבימוי העריכה ובעיקר המשחק המשובח, בשילוב עם ההיכרות האינטימית של כל אחת ואחד מאתנו הצופים עם ההתנהלות המבישה של בתי הדין הרבניים ועם העדר אלטרנטיבה בישראל – לכל הנגעלים מהממסד המאוס הזה – הם התשובה.
בשנת 1988 בעת הקמת "שדולת הנשים בישראל" נסעה פרופ' אליס שלוי מקרית שמונה ועד באר שבע כדי לשמוע מנשים, מהם הנושאים הבוערים לדעתן, בתחום קידום מעמד האישה. הנושא המשותף שעלה בכל מפגש היה הצורך במאבק לשינוי בתי הדין הרבניים.
המאבק של ארגוני הנשים כלל חזיתות ואסטרטגיות שונות כגון חקיקה, ניסיונות הידברות עם הרבנים הראשיים, הקמת קואליציות, כנסים והפגנות. ניסינו לעורר את התקשורת ואת הציבור כולו תוך שכבלנו את עצמנו לכבלי הרבנות. בניסיון להסיר את חומות האטימות, תקענו בשופר לפני ראש השנה, הבאנו תרנגולים לפני יום כיפור, שרפנו כתובות בפסח וקראנו לרבנים הראשיים לכפר על הסבל שנגרם לנשים. אמנם הצלחנו לחולל שינויים משמעותיים וזכינו להישגים חשובים – ביניהם כניסת נשים כטוענות רבניות, העברת חקיקה על סנקציות על סרבני גט ועוד – אבל, השינוי היה ועודנו איטי מדי והתחושה שעולה לא פעם היא שמדובר בניסיון לחצוב עם כפית בסלעי בזלת.
והינה במפתיע מונף גרזן, בדמות הסרט הזה, שבאופן לא צפוי טלטל אפילו אותי. בצאתי מהקולנוע נעו מסביבי מאות הצופים, שקטים והמומים, הרגשתי שהסרט הצליח לעשות משהו שלא הצלחנו לעשות משך שנים ארוכות: לחשוף את הפשע הנתעב נגד נשים, פשע המתרחש יום יום בבתי הדין הרבניים, את עינוי הדין, את התחושה שלא משנה מי את ומה השגת בחיים שלך, בבית הדין את כלום – כמו ויויאן – את נאשמת מעצם היותך אישה!
ויויאן אמסלם, זועקת, בשקט אך בכאב, את הזעקה שאלפי ישראלים וישראליות היו צריכים לזעוק מזמן.
