דקלה דרוקמן
הצלחתי להשכים קום ולצאת מהמיטה ב5:30 בבוקר. הלכתי ברגל מקטמון לכותל והגעתי קצת אחרי תחילת התפילה. בעודני יורדת לכיוון הכותל אני שומעת קול רועם של שליח ציבור בוקע ממערכת הגברה בעזרת הגברים בכותל. כעיקרון יש חוק שאוסר על הגברה בכותל. חוק הגיוני, שמאפשר תפילות של אנשים וקבוצות שונות מבלי שיפריעו זו לזו. אך כנראה שרב המקומות הקדושים הוא מעל החוק, או יכול פשוט לשנות את החוק, אם כי כמובן רק בהתאם לאמונותיו ולצרכיו. אין לי ספק שקבוצות אחרות בכותל לא יזכו להגברה גם אם יתחננו.
בכניסה לעזרת הנשים הרגשתי אבודה. המוני נשים עומדות בצפיפות, אך אייה נשות הכותל? מבט ארוך מסביב, והנה איתרתי אישה עם כיפה. עכשיו הכיוון היה ברור.
ניסיתי להשתחל בינות כל הנשים והנערות והצלחתי להגיע עד למעגל החיצוני של נשות הכותל. מאחוריי נערות אורתודוכסיות שמסתכלות על התפילה שלנו כמו שמסתכלים על קופים בכלוב בתוספת של גועל, תדהמה ושנאה. בחצאית ארוכה וחולצה צנועה לא נראיתי מאוד שונה מהן, עד שהוצאתי את הטלית מהתיק ובבת אחת הפכתי לאויבת. “תראי, תראי” אומרת האחת לחברתה “היא מוציאה טלית”. “איכס” מגיבה השנייה בגועל. חלקן מצלמות את הטלית שלי בתור תופעת טבע ייחודית. בינתיים שירתן של נשות הכותל מתגברת ואני מנסה להתרכז ולהצטרף. הבנות מאחוריי מגיבות גם הן “שששששש…” הן מהסות אותנו בקול רם, וצוחקות כשהן מרגישות שהצליחו להפריע לתפילה. התפילה שלנו מתגברת, ואז הן מתחילות לצרוח מאחורינו. הן עומדות ממש מאחוריי וצורחות לי לתוך האוזן. ובמקביל חלקן ממשיכות לקריין את התפילה בבוז ובלעג “אישה עם תפילין! מה היא חושבת שהיא? גבר?”.
אני מנסה נואשות להתרכז בתפילה. חושבת לעצמי שהבוקר קמו והלכו לכותל נשים שרוצות להתפלל ונשים שרוצות להפריע לאחרות להתפלל, ושאני גאה להשתייך לקבוצה הראשונה.
לאט לאט אני שוקעת בתפילה והרעשים מאחוריי הופכים לרעשי רקע. השוטרות שמרחיקות אתון ויוצרות בינינו לבין הנערות חוצץ עוזרות לריכוז. התפילה גואה ועולה, ויש הרגשת התרוממות, ושותפות חזקה.
הגיע הרגע לקרוא בתורה. ספרי התורה שבכותל אינם מיועדים לעזרת הנשים, וספר משלנו אסרו עלינו להכניס. קוראים את הקריאה בתורה, אם כן, מתוך הסידור. ובכל זאת אנו משתדלות לא לתת לחוסר הזה לפגוע בקדושת הקריאה. בזו אחר זו עולות נשים לברך ולקרוא (הברכות כמובן שונות, לא ניתן לברך את ברכות העליה לתורה ללא ספר תורה). אבל ההתרגשות גדולה.
מרוב הקשבה וריכוז לא שמנו לב איך לאט לאט מעגל הנערות והנשים האורתודוכסיות שסביבנו התרוקן.
כבר כילדה, בתפילות הראשונות שלי, גיליתי שהזמן נוטה לעבור מהר יותר למי שמתפלל-לעומת זה שעומד לידו ורק מחכה שהתפילה תסתיים. אולי זה מה שקרה. הם ניסו להפריע, ואנחנו המשכנו להתפלל. וכמה כבר אפשר לעמוד ולצעוק? כנראה שבסוף גם להן נמאס.
אנחנו סיימנו את התפילה בשירת התקווה, וברוממות רוח.
כיף להתחיל כך חודש חדש.
חודש טוב לכולם/ן!