כאמא פמיניסטית צעירה, חשבתי שספרי נסיכות לא יעברו את סף ביתי. מודל האשה הדקיקה שמחכה לנסיך שיבוא ויגאל אותה לא היה המסר שרציתי שיחלחל אצל הבת שלי.
אלא שבדיוק כמו עם עניין הסוכר, לא לקחתי בחשבון את סף ביתה של סבתא, או את בת הדוד שלה שמעריצה כל נסיכה אפשרית.
בקיצור, הנסיכות הגיעו אלינו הביתה ובגדול.
חשוב להבין, אין לי משהו רע נגד הנסיכות של דיסני (בטח שלא האחרונות שבהן – אנה ואלזה, מוהאנה, מרידה), אלא שהיה לי חשוב שהתכנים שהיא מקבלת בבית יהיו כאלו שיעזרו לה לגדול להיות האשה החזקה שאני רוצה שהיא תהיה. תמיד הלבשנו אותה בבגדים בכל הצבעים, קנינו לה בובות של חדי קרן וסמי הכבאי במקביל והשיחות בבית תמיד היו שהיא יכולה להיות מה שרק תרצה כשתגדל.
אז עמדנו, בן הזוג שלי ואני, בפני אתגר: איך לשלב את עולם הנסיכות, אליו היא נחשפה וכה אוהבת, עם הערכים שלנו? איך משלבים בין שמירה על עקרונות מסויימים יחד עם הפחד מלשמור אותה בבועה צרה? ואולי כדאי להיות מעורבים בכל התהליך כדי שתהיה לנו בקרה ושליטה?
כיוון שהיא עוד לא יודעת לקרוא, התחלתי לשנות מעט את הסיפורים ולתת להם את הדגש שלי:
כך, הנסיכה אורורה, הידועה בתור היפיפיה הנרדמת, לא חיכתה שנסיך כלשהו יבוא ויציל אותה אלא הצילה את עצמה.
בת הים הקטנה הבינה שהקול שלה הוא משהו שאסור לוותר עליו ושחשוב שתוכל לדבר בעצמה.
בנוסף, אף נסיכה לא התחתנה עם הנסיך שלה בן לילה. הכל לווה בתהליך של היכרות ורק אחר כך הם החליטו להתמסד. להציג התאהבות בן רגע, בזכות יופי חיצוני בלבד, זה מסוכן ותואם מציאות שלא הייתי רוצה עבור הבת שלי (יש הבדל בין תשוקה לאהבה).
ניסיתי ללמד אותה לאהוב את דמויות הנסיכות בזכות תכונות האופי החזקות שלהן ולא רק בשל השמלות הנהדרות שהן לובשות.
השנה, בפורים, היא בחרה להתחפש לנסיכה בל מסיפור היפה והחיה. כששאלו אותה למה, היא ענתה שבל חכמה ואוהבת לקרוא ספרים.
בל יכולה היתה להתחתן עם גסטון, 'יקיר הכפר' בו הם גרו. הוא היה יפה תואר, חזק, הגברים הקשיבו לו ונשים התאהבו בו. אלא שבל לא רצתה שום עסק איתו משום שהיה יהיר. היא ראתה מעבר לחזות החיצונית שלו.
בל התאהבה באדם שבהתחלה חזותו החייתית הייתה כאופיו: כעסן, אנוכי, מפונק ולא נעים לבריות, אך היא הצליחה לראות מתחת לפרצוף הכועס ולפרווה והגיעה ללב שלו. החיה הפך לאדיב, מנומס, נחמד ומסוגל לאהוב.
בעוד ימים ספורים נחגוג את יום האשה הבינלאומי. אין ספק שהגענו להישגים עצומים, אך הדרך לשוויון המיוחל עוד ארוכה.
אני מאמינה שכדי לגדל דור של לביאות עלינו להתחיל מגיל ינקות את נושא החינוך המגדרי.
יש להטמיע בילדות את זה שהן גיבורות בזכות עצמן. נסיך לצידנו זה נחמד, אך אסור שנהיה תלויות בו להצלה.
אין ביכולתנו לשנות את העולם כולו, לכן עלינו לעשות כל שניתן כדי לצייר תמונה אופטימלית של המציאות הרצויה ולא רק המצויה.
חשוב לעודד את בנינו (וגם את בנותינו) לבטא את הרגשות. וכאשר מדובר בכעס, איך לשלוט בו ולא להתבייש לפנות לעזרה.
אם ה"עיוורון" למגדרים (כמו גם לצבעים, מצב פיזי וכו') יוטבע מינקות, השוויון יגיע מאליו.
