“גם במסגד היית דורשת שוויון?”, “הגזמתן, עיתונאיות הן אזרחיות דרגה שניה רק כי לא הורשו לצלם את סגן הנשיא פנס? באמת, יש בעיות יותר דחופות בעולם”, ו-”אי אפשר לדרוש לשנות את הנהלים בכותל”. אלה שתיים מבין התגובות הרבות והאבסורדיות נגד הציוץ בטוויטר שצייצה העיתונאית טל שניידר.
שניידר יחד עם עיתונאיות מכובדות אחרות, מהארץ ומחו”ל, הגיעו ביום שלישי לכותל המערבי לסקר את ביקורו של סגן נשיא ארה”ב, מייק פנס. עיתונאים רבים ליוו את פמלייתו בביקורה בארץ וכך גם בכותל המערבי. הביקור באתר הקדוש אינו מובן מאליו למדינאי ברמתו ולכן עורר עניין רב. כאשר נכנס לעזרת הגברים, הועלו כל הצלמים על במה מחולקת, חציה בעזרת הנשים וחציה בעזרת הגברים והעיתונאיות והצלמות נדרשו לדווח על הביקור מהצד המרוחק של הבמה, כשהן עומדות מאחורי גדר והעיתונאים הגברים עומדים לפניהם ומסתירים להן את ההתרחשות המרכזית. הצבתן מאחור פגם ביכולתן לעשות את עבודתן באופן מקצועי, רק בשל היותן נשים.
העיתונאית טל שניידר הזדעקה ובצדק. “איך אני יכולה לעשות את העבודה שלי ככה?”. הרשתות החברתיות בארץ ובעולם רעשו. העיתונאיות והצלמות נקלעו לרגע קט לחומה בה נתקלות נשות הכותל מדי חודש. התגובות המיזוגניות לציוץ היו מראה של החברה הישראלית ליחס לו ‘זוכות’ נשות הכותל כבר קרוב ל- 30 שנות מאבק ובשל בקשתנו להתפלל בעזרת הנשים בכותל.
כמי שחווה הדרת נשים בכותל בכל חודש כבר שנים, הרשו לי לא להיות מופתעת ממה שנעשה שם ביום שלישי האחרון. יחד עם זאת מעניין היה לראות שהפגיעה המתמשכת בזכות היסוד של נשים לחופש פולחן מזעזע את הציבור (גם של נשים) פחות מהפגיעה בחופש העיסוק של העיתונאיות אבל, מדובר באותו המקום ובאותם טיעונים מדירים ומפלים שאסור לתת להם לגיטימציה במדינה דמוקרטית.
ההדרה בכותל המערבי היא מראה לתהליך שקורה במדינה בו מפלים נשים ביותר ויותר מקומות באצטלה דתית ובשפה “דתית” כאשר לאמיתו של דבר מדובר במאבק מגדרי שמטרתה שמירה על ההגמוניה הגברית בכותל. כפי שלא הייתה סיבה להפריד בין העיתונאיות והעיתונאים באירוע שאינו דתי גם אם הוא מתקיים בכותל כך גם אין סיבה להצבת החנוכייה הלאומית של מדינת ישראל בעזרת הגברים מדי שנה (דבר המשפיע על כך שרק אנשי ציבור גברים מוזמנים להדליק אותה, והכניסה לנשים אסורה).
הכותל הוא אתר לאומי קדוש לכל היהודים, שרובם אינם חרדים, הוא איננו בית כנסת והשליטה בו היא גם סמל או בסיס להדרה שנובעת מהדתה גם במקומות אחרים.
אני מרגישה כמו תקליט שבור כשאני חוזרת ואומרת שמי שחושבת שההדרה תסתיים בכותל טועה טעות מרה. המאבק שלנו בכותל הוא למען כולן – חיילות, סטודנטיות וגם נשים חילוניות שלא מתפללות כיוון שכבר היום האפליה זולגת מהכותל לעוד ועוד תחומי חיים, ואף אחת לא חסינה מפניה.
לא לאפשר לעיתונאית או לצלמת לסקר אירוע בכותל זה כמו לומר למרצה באוניבסיטה שהיא לא תקבל קידום כיוון שחסרות לה שעות הוראה אותן לא תוכל להשלים כיוון שהכיתות הן לגברים בלבד, ואותם אסור לה ללמד. או להימנע מלהזמין נשים לדבר בכנסים מקצועיים מחשש לפגישה ברגשות הגברים מסיבה זו או אחרת, או הפגיעה ההולכת וגוברת בחיילות במעטה הגנה על החיילים, מחשש שיושפעו אם יבואו במגע עם בנות. זה בערך כמו להגיד לטפל בהטרדות מיניות או באונס באמצעות מניעה מנשים לצאת מהבית.
צר לי שהעיתונאיות והצלמות לא יכלו לעשות את עבודתן, אבל התקרית אפשרה להן ולנשים נוספות להתבונן בסכנה האורבת לכולנו, ובכך ששתיקה וחוסר תמיכה במאבקים פמיניסטיים פוגעת בכולנו כנשים.
כאשר הממשלה נותנת גב וחסות לכל מה שקורה בכותל, שם נשים נאלצות לעמוד שעה וחצי בתור בראש חודש, לעבור בידוק גופני משפיל כדי לוודא שחלילה אינן ‘מבריחות’ ספר תורה לתפילה – בעוד הגברים נכנסים חופשי – אל לנו להתפלא כאשר זה פורץ את גבולות הכותל.
תמונה מתוך חשבון הטוויטר של טל שניידר