מאת נופרת פרנקל
מגיל 15 אני מתעטפת בטלית בכל בוקר בתפילת שחרית בביתי. במהלך שנות שירותי הצבאי נאלצתי לספוג התייחסויות שליליות רבות מצד שאר החיילים מתפללי בתי הכנסת הצבאיים (בחלק מבתי הכנסת הללו אף לא היתה עזרת נשים משום שרגל חיילת מעולם לא דרכה בהם), שכלל לא הבינו מה אני עושה בבית הכנסת ועוד פחות מזה- כיצד אני מעיזה להתעטף בטלית. לאחר שיחרורי מצה”ל התחלתי להגיע בקביעות כל ראש חודש לכותל המערבי. האוירה ברחבת הכותל המערבי, התחושה שכל מי שמתפללת מסביבי פונה גם היא לקב”ה ושופכת לפניו את רחשי ליבה, נוסכת בי חדוות אחווה יהודית. הנה, יש מקום אחד שבו, שכם לצד שכם, הומים כל הלבבות אל ה’.
כמה שונה תפילה בכותל המערבי מתפילת יחיד בבית או מתפילה בציבור בבית הכנסת. זהו מעיין יציר כלאיים: אני במקום ציבורי, עם עוד עשרות מתפללות, אך כל קול לא נשמע. רק מלמולים חרישיים, בכי חנוק, בקשות אילמות. היכן עוצמתה של תפילת הציבור? היכן הניגונים החודרים אל הלב? היכן קריאת שליח/ת הציבור “אנא ה’ הושיעה נא” וקהל המתפללים החוזר אחריו/ה כהד?
“אלוהים ניצב בעדת אל”, אך מסתבר כי לא רק אלוהים ניצב במקום הקדוש הזה. גם שנאה ובוז, התנשאות ומחלוקת. לאור התעטפותי בטלית תגובת “צדיקות הכותל” לא אחרה לבוא- בכל ראש חודש הייתה צפויה לי “ברכה” אחרת. קללות בעברית וביידיש, התייחסויות פוגעות לטלית ואלי ותהיות לגבי זהותי המגדרית והדתית: “גבר בעזרת נשים!”, “הוא לא יהודי בכלל!”, “אולי היא התחפשה לכבוד פורים”, ועוד כהנה וכהנה מילים טובות היוצאות מן הלב. השתדלתי לא לשמוע, השתדלתי להתרכז בתפילתי ולהתפלל אל ה’ “הבוחר בעמו ישראל באהבה” שיברך את עמו ישראל באהבת איש לרעהו. כיצד אוכל להתפלל לבניית בית המקדש כשהעם כלל אינו מוכן לכך? כשמי שמקיימת מצווה מדאורייתא זוכה ללעג ולקלס?
באחד מראשי החודשים, כשסיימתי את תפילתי והתקדמתי לכיוון היציאה מרחבת התפילה, ראיתי לפתע קבוצת נשים עטויות טליתות עומדות ומתפללות בצוותא. זה היה מפגשי הראשון עם ארגון “נשות הכותל”- נשים קונסרבטיביות, רפורמיות ואורתודוכסיות שנפגשות כבר 21 שנים כל ראש חודש ומתפללות יחדיו, חלקן עטויות תפילין/ כיפה/ טלית וחלקן לא. כל אחת על פי תפיסתה הדתית. מיד הרגשתי ששם מקומי.
ספגנו אלימות מילולית מדי חודש בחודשו. השוטרים עמדו מנגד והסתכלו בהנאה. בג”ץ קבע כי לאלימות ולכפייה יש סיבה מוצדקת, המתקראת: “מניעת פגיעה ברגשות הציבור”. נאסר עלינו להמשיך ולהתפלל עטופות בטלית, נאסרה הקריאה בתורה ברחבת הנשים. הוקצה לנו מקום אחר, מחוץ לרחבת הכותל המערבי, מקום לאזרחים סוג ב’ בקשת רובינסון, שבו נוכל להתפלל מבלי שייאלץ אותו “ציבור נפגע” חס וחלילה להיחשף למראה הקשה של נשים מקיימות מצוות ציצית וקריאה בתורה. תחי הבערות! יחי המשך דחיקת רגליהן של נשים יהודיות מעבודת ה’!
בוקר ראש חודש כסלו התש”ע היה בוקר ירושלמי קר. עמדנו, 42 נשות כותל, והתפללנו ברחבת הנשים. הטליתות הוצנעו מתחת למעילים, ספר התורה היה נתון בתיק כרגיל. לא היו קריאות גנאי, לא דחיפות, לא צעקות. הופתענו מכך שתפילתנו עברה ללא הפרעה וחשבנו שאולי התרגלו כבר לנוכחותנו ונוכל אף לקרוא בתורה אל מול אבני הכותל. דקות מעטות לאחר שהוצאנו את ספר התורה מתיקו נכנסו שני גברים (!) לעזרת הנשים והחלו מתעמרים בנו. משום שכל רצוננו היה לסיים את תפילתנו בשלווה, החלטנו לוותר על הקריאה בתורה בעזרת הנשים של הכותל וללכת כבכל חודש לקרוא בתורה בקשת רובינסון. בדרך החוצה פגש אותנו אחד השוטרים ומכיוון שנשאתי אני את ספר התורה- החל לדחוף אותי בכוח רב לכיוון נקודת המשטרה הקרובה. לא עזרו תחנונינו והסברינו על כך שאנו בדרך לקשת רובינסון. הועברתי לחקירה במשטרת מגדל דוד (הקישלה) כשכל מה שהיה עלי הוא טליתי, סידורי וספר התורה.
בחקירה נשאלתי מדוע התפללתי עם טלית ביודעי שזוהי עברה על חוק המקומות הקדושים שלפיו “לא יבצע אדם טקס הפוגע ברגשות הציבור במקומות הקדושים” וביודעי שהעונש הוא חצי שנת מאסר. השבתי כי בתור קצינה בצה”ל, אזרחית שומרת חוק, שהתנדבה במשמר האזרחי ואין לה אפילו דו”ח חניה אחד, אכן קשה לי המחשבה שעברתי על חוקי מדינתי. יחד עם זאת, אינני יכולה לאפשר את רמיסת זכותי הבסיסית לחופש פולחן דתי בשל פסיקה שניתנה לפני שנים, ברוב זעום של שופט אחד. ספק גדול אם בימינו פסיקה כזו הייתה מתקבלת על הדעת. האין זהו אבסורד שמדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שבה אין חופש פולחן ליהודים?! הלא בעקבות התנועות הקונסרבטיבית והרפורמית גם בעולם האורתודוכסי הגיעו בעשר השנים האחרונות להבנה כי מקומן של הנשים כבר מזמן איננו מוגבל למטבח. יותר ויותר נשים אורתודוכסיות פמיניסטיות דורשות לקחת חלק פעיל בעולם היהודי. בתי כנסת אורתודוכסים שוויוניים, שבהם נשים עוטות טליתות ומחזנות צצים כפטריות אחר הגשם. “רגשות הציבור” השתנו. הכותל המערבי שייך לכל עם ישראל. הכותל איננו בית כנסת חרדי ו”נשות הכותל” לא יאפשרו לו לעולם להיהפך לכזה.
הורחקתי מהכותל לשבועיים ונפתח נגדי תיק פלילי שנמצא עתה בתהליכי חקירה. כולי תקווה כי התיק ייסגר ולו בכדי שלימודי הרפואה שלי לא ייפגעו. ואולי בע”ה יעורר האירוע המצער הזה תרעומת ציבורית רחבה מספיק בכדי לשקול שנית את פסיקת בבג”ץ ולבטל אותה. ימים יגידו.
ירושלים- עיר הקודש והצדק היא עבור כל באי עולם, לפיכך דווקא מפסגות הריה תצא זעקת הנרדפים על לא עוול בכפם. דווקא מציון יינשא קול קורא לשוויון, לאהבת חינם, לקירוב הלבבות. ירושלים נחרבה כבר פעמיים בשל שנאת חינם. מי ייתן ולא יהיה זה חורבנה השלישי.