אם תהיו כמונו

דצמבר 2009
נופרת פרנקל

במוצאי שבת, אור לי’ב בכסלו 28.11.09, הערב הראשון של פרשת “וישלח”, התקיימה בירושלים צעדה ועצרת למען שחרור ירושלים מהכפייה החרדית ההולכת ומחריפה. באירוע נכחו אלפי אנשים, מכל גווני הקשת הפוליטית והזיקה לדת, שהגיעו מכל רחבי הארץ מתוך אמונה בהיותה של ירושלים בירת כל אזרחי ישראל. ברצוני להאיר את אירועי הכפייה החרדית בירושלים באור פרשת “וישלח”, שכן כפייה הנובעת מתחושת עליונות התקיימה בקרב אחינו עוד בימי קדם.

הבה נעיין ראשית ביחסי השכנות ששררו בין יעקב לבין אנשי שכם: “ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען… ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל” (בראשית, לג, י’ח-כ’). אומנם אלו הם שלושה פסוקים שאנו נוהגים לקרוא כלאחר יד, אך אם נתעמק נראה כי מתוארים בהם יחסי שכנות טובה וכבוד הדדי. יעקב בא “שלם”- ככל הנראה הוא התקבל בסבר פנים יפות אם החליט לקנות חלקת אדמה ולהקים עליה את ביתו לראשונה אחרי עשרות שנות גלות. גם סובלנות דתית אפיינה את אנשי המקום, שהרי הם מאפשרים לו להקים מזבח לאלוהיו.
סיפור אונס דינה הוא מהמחרידים שבתולדות עמנו. ברצוני להתמקד בדברי לא בחוויה הנוראית שעברה דינה, אלא דווקא בהשתלשלות האירועים שלאחריה וללמוד מהם פרק בנוגע ליחסיותו של המוסר.
ברור כי במשפחת בני יעקב מעשה האונס מתקבל בתדהמה ובכעס וכך אנו מגיבים גם בימינו למשמע מעשה שכזה. על פי תפיסתם המוסרית האונס הוא חטא: “כי נבלה עשה בישראל” (בראשית ל’ד, ז). לא כך הוא במשפחת חמור ושכם בנו. מן הכתוב עולה כי בקרב אותו עם אונס עשוי להוביל אף לחתונה. בל נשכח כי מאות שנים לאחר מכן גם בתורתנו נזכרת אפשרות כזו: “כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא ארשה ותפשה ושכב עמה ונמצאו ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר עינהּ לא יוכל שלחה כל ימיו” (דברים, כ’ג כ’ח-כ’ט). כלומר הרעיון, שבימינו נראה מזעזע, שלפיו אשה שנאנסה צריכה להתחתן עם האנס ולחיות איתו עד יום מותה, היה ככל הנראה הגיוני לאדם שחי בימי קדם. נוכל להניח כי צוונו ע”י ה’ במצווה זו דווקא בשל הצורך להגן על אותה אשה שנאנסה ולהבטיח את מקומה בחברה, שאם לא כן מעמדה בחברה היה כשל מעמדה של זונה, ללא יכולת להקים משפחה ולחיות בכבוד.

אנו רגילים לחשוב על משפחת אבותינו ואמהותינו כעל משפחה בעלת רמה מוסרית גבוהה. האם תגובתם לאונס נבעה מאותה תפיסה מוסרית? האם היתה היא עצמה מוסרית? “ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להימול לכם כל זכר” (בראשית ל’ד, י’ג-ט’ו). בני יעקב מציגים את דרישתם כדרישה הנובעת כביכול מצווי מוסרי עליון: “כי חרפה היא לנו”. במילים אחרות- היינו שמחים לקשור קשרי נישואין ולהיות עם אחד כמו שהצעתם, אך ידינו כבולות- אנחנו לא יכולים להתחתן עם ערלים. אם תקבלו את תפיסתנו הדתית, “אם תהיו כמונו להימול לכם כל זכר”, או אז נוכל להיות כולנו עם אחד. בספרו המצויין “סיפור מוזר ומלא תמהון על האי הקטן האי הגיון”, מתאר אפרים סידון בדיוק מצב כזה: קבוצת מיעוט המבקשת מאנשי הרוב ללכת לקראתה ולהידמות לה כתנאי לחיי חברה שלווים.

חמור ושכם מאמינים לדוברי החלקות והם פונים אל בני עירם: “האנשים האלה שלמים הם איתנו”. על אף סלידתו הברורה של הקורא מהאנס וממשפחתו המגנה עליו, לא נוכל להתעלם מהעובדה כי הם היו מוכנים לשאת כל עונש, אף עונש גופני כה קשה כגון מילה. הכתוב חשף בפנינו כבר קודם לכן “ויענו בני יעקב… במרמה”. בני יעקב מסתירים את חמתם הבוערת ויצר הנקם המפעפע תחת מעטה של צדיקות דתית ושאיפה מוסרית נעלה. הם מנצלים את האמון והכבוד שרוכשים להם בני שכם- רוצחים את כל הזכרים, שובים את הנשים והילדים וחומסים את כל הרכוש. עם שלם הושמד בחמת זעם. יש שיטענו כי אין כפרה לאנס, ואני בהחלט מהמצדדים בגישה זו, אך במה חטאו בני עירו? היכן עקרון המוסר האלוהי: “איש בחטאו יומתו” (דברים כ’ד, ט’ז)?
יעקב, ששתק לכל אורך שיחת השידוכין עם חמור ושכם, מזדעזע ממעשה בניו: “ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ… והיכוני ונשמדתי אני וביתי” (בראשית ל’ד, כ’). יכולנו לחשוב כי מפחד פן יושמד מדבר יעקב, אך לא כך הוא. עשרות שנים לאחר מכן, על ערש דווי, כשיעקב מברך את שנים עשר בניו הוא לא שוכח: “שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל” (בראשית מ’ט, ה’-ז’). זו איננה ברכה. זו קללה. יעקב סולד מחברת בניו ומאשים אותם בחוסר יכולת לרסן את כעסם, בהיותם רוצחים ושודדים, המתעללים אף בבעלי חיים חפים מפשע. ברור ליעקב כי חלק מכוחם ועוצמתם נובע, כמו בסיפור אנשי בבל, מהתאחדותם- אחידותם, ולכן הוא מקלל אותם שיפוצו ויפוזרו בין השבטים. אולי הוא מקווה כי ילמדו משאר השבטים דרך ארץ, אולי הוא סבור כי ריכוז כוח כה הרסני בשני שבטים מכתים את המשפחה כולה. לאור קללתו אנו מבינים כי הוא בוודאי לא סבור שקיצוניותם הדתית והתנשאותם “בשם הדת” מעידות על רמה מוסרית גבוהה.
הנה אנו עומדים בפתחו של ראש חודש טבת, שעליו מסופר בפרשת נח: “בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים” (בראשית ח’, ה’). המבול הכחיד את החברה המושחתת, ואילו ראשי ההרים שנתגלו אחרי חודשים ארוכים של תלאות בתיבה סימלו עבור נח ומשפחתו את התקווה לחיי חברה מתוקנים. עלינו, כצאצאי נח ויעקב, המחוייבים הן בשבע מצוות בני נח והן בעשרת הדברות, לשאוף תמיד לקיום חברה מוסרית וסובלנית, שבה לא ישררו קיצוניות והתנשאות. בגדים שחורים אינם הופכים אדם למוסרי יותר, גם לא זקנים ארוכים וחצאיות עד הרצפה. מוסר מתבטא בדרך ארץ, בקיום מצוות שבין אדם לחברו, בחמש המצוות האחרונות שבעשרת הדברות, שמהם יונקת תפיסת המוסר והצדק החברתי שלנו כעם.