הסתכלתי על קהל הגברים חובשי כובעים שחורים ולבושי המעילים השחורים שהתגודדו בכניסה לאזור המגודר,
המקום שנחשב לבטוח לקיום תפילת נשות הכותל. סדרני הקרן למורשת הכותל חשבו שדי בגידור האזור כדי להגן עלינו, או לפחות שיראה כאילו הם ניסו. הגברים בכובעים השחורים צעקו לעברנו קריאות גנאי: גויות! נאציות! הפסקתי להקשיב. בנואשות, חיפשתי דרך כניסה עוקפת כדי שאוכל לחגוג בשמחה את ראש חודש אדר עם הקהילה שלי.
הדרך היחידה להכנס הייתה דרך ההמון הזועם. צעדתי קדימה.
"סליחה, אני יכולה לעבור? סליחה!" פניתי לגבר שעמד לפני. הוא פסע הצידה לפני שהסתכל עלי. הקהל הפך להמון זועם. גופות של גברים סגרו עלי, ידיהם נשלחו לכיווני דוחפים והודפים. צעקות הלגלוג שלהם הפכו באחת לשאגה זועמת והתחלתי למעוד. הרגשתי יד נוספת דוחפת אותי מהגב, רגל נשלחה להכשיל אותי ומצאתי את עצמי נופלת על הקרקע.
שכבתי שם על הבטן מנסה להעריך את גודל הפגיעה בי. הידיים שלי הצליחו למנוע התרסקות טוטלית על אבני רחבת הכותל, הברכיים כאבו אך לא נשבר כלום. כעת הייתי מוגנת (יחסית). יצאתי מההלם שתקף אותי ונעמדתי. קבוצת נשים הקיפה אותי.
"את בסדר?" "את רוצה מים?" נפצעת?"
וכשהתחלתי לבכות הרגשתי יד זרה מחבקת אותי.
"את כל כך גיבורה!" שמעתי את הקול המחבק אומר לי. "את כל כך חזקה שהגעת היום להתפלל איתנו"
"את בסדר?" "את רוצה מים?" נפצעת?"
וכשהתחלתי לבכות הרגשתי יד זרה מחבקת אותי.
"את כ"כ גיבורה!" שמעתי את הקול המחבק אומר לי. "את כ"כ חזקה שהגעת היום להתפלל איתנו"
ניגבתי את הדמעות עם השרוול והנהנתי, למרות שלא הרגשתי גיבורה. לראשונה הרגשתי מפוחדת ועצובה. איך ייתכן שיהודי עשה לי את זה?
הצטרפתי לתפילה כשדעתי מוסחת. העדפתי לעמוד מאחור. מישהי שמה לי סוכריות ביד ואמרה "יש בת מצווה היום!" נערה צעירה ניגשה קדימה לעבר הקלף, מה ששימש תחליף לספר התורה שאסרו עלינו להכניס. נועה, נערת בת המצווה הייתה יציבה, גאה. הקריאה שלה הייתה ללא רבב; היא התעלמה מכל השריקות והצעקות שהיו מסביב. כשהיא סיימה, זרקתי לעברה סוכריות, עיסיתי את כפות ידי הדואבות וחייכתי.
נזכרתי שהגעתי בשביל נועה ובשביל כל הנערות שיגיעו אחריה. הגעתי בשביל החניכות שלי ותלמידות בית ספר דתי, למען כל הנערות והנשים שאני אוהבת ושמגיע להן להתפלל כדרכן ולקרוא בתורה בכותל המערבי ללא אפליה ואלימות.
אותם גברים אשר תקפו אותי מקיימים יהדות שהיא אנטיתזה ליהדות שאני מכירה ואוהבת. היהדות שלי היא יהדות של נדיבות, צדק, רחמים ועבודת ה'. הגברים האלו צועקים שמעשיי הם חילול ה', ביזוי שם א-לוקים, אך האלימות והקללות שלהם הם הגורמים לחילול שמו. אני פשוט רוצה להתפלל, לקרוא בתורה ולחגוג את ראש החודש.
לעולם לא אשכח את פרצופו של האדם שדחף אותי לרצפה, את הכעס בעיניו.
אבל הוא לא יעצור אותי! אני אחזור בראש חודש הבא. זה הכותל שלי, היהדות שלי ולא אתן לאף קבוצה של גברים זועמים לעצור אותי.
