לפני מספר ימים חזרתי הביתה ברכבת מתל אביב (זאת אומרת, מנתב"ג) לירושלים. הייתה עייפה אחרי יום שלם של עבודה והיה מאוחר. היה יום מתוח מבחינה פוליטית וריעננתי את דף החדשות כל כמה דקות לראות האם כבר יש הצעה נגדית ממפלגת הליכוד לליברמן ואם כן, מה היא.
הקרון בו ישבתי היה יחסית ריק ולפתע הגיעו כמה גברים והחלו לשאול את הגברים המעטים שהיו איתי בקרון את השאלה, שאין גבר שלא נשאל, והשאלה שהכי הייתי רוצה שישאלו אותי (מעבר ל"התנשאי לי") – תוכל להשלים מניין?
הרמתי את הראש אך הגוף שלי התכווץ באוטומט. הוא לא התכוון אלי.
הם הלכו הלוך ושוב בין קרונות הרכבת בניסיון לקושש עוד צדיק למניין ערבית ולבסוף הצליחו, התפילה התקיימה 3 מטרים ממני, פתחתי סידור-פלאפון ובשקט בשקט, בלי שבאמת ירגישו שאני גונבת חלק במניין, הצטרפתי לאמירת ה"ברכו את ה' המבורך" ועניתי אמן אחרי הקדיש.
הסיפור ברכבת החזיר אותי כמעט עשור אחורה, לתקופת הצבא, לשבת בה שלחו אותי לריתוק בבסיס בדרום הארץ עם עוד 2 חיילים מהבסיס.
הגענו לקבלת שבת, אני ישבתי מאחורה ושוחחתי מבעד למחיצה עם שותפי לריתוק. דיברנו והעברנו את הזמן עד שיתחילו סופסוף בתפילה. היינו רעבים ורצינו להגיע כבר לארוחת הערב.
עברו 5 דק' ועוד 5 דק' עד ששמעתי אחד מהם אומר "יש לנו 9, צריך רק עוד אחד למניין ונוכל להתחיל, בואו נעשה מאמצים למצוא את האחד".
בנדיבות תמימה הצעתי את עצמי אשב כמובן מאחורי המחיצה, כנהוג בבית כנסת זה, העיקר שיחשיבו אותי כאחת מהקהל.
"יאללה, תתחילו, לא צריך מניין" קרא המנהיג המפוקפק שניהל את כל העסק "שזאתי לא יבואו לה עוד רעיונות לראש".
וכך, הם העדיפו לוותר על אמירת קדושה והעיקר לא להחשיב אותי, אשה, כאחת מהציבור.
פעם הייתי שואלת את עצמי "מה רע בי שבגללו לא סופרים אותי למניין? התפילה הרי חשובה לי מאוד, אני שומרת תורה ומצוות, מאמינה בקב"ה, מלמדת את הילדה שלנו ברכות וקוראת לה קריאת שמע כל ערב, מה בכל זה הופך אותי לסוג ב' בכל הנוגע להשלמת מניין?
מאז נכנסו לי עוד הרבה רעיונות לראש. למשל, תפילה עם טלית והנחת תפילין כל יום. רעיונות רדיקליים כמו המחשבה שנשים יכולות להוביל תפילות, לקרוא בתורה ובכלל, לקחת חלק פעיל ביהדותן.
לא היה לי רצון לכפות את עצמי על נוסעי הרכבת אתמול. זכותם להתפלל כדרכם, כל זאת בתנאי שלא מבקשים ממני לזוז אחורה כדי שיוכלו להתפלל, אך חשוב לזכור שישנם עוד דרכים, פלורליסטיות ומקובלות אף הן.
קרדיט צילום: חנה טאייב