דבר תורה לראש חודש אדר א' הוא משימה לא כל כך פשוטה. אומנם אנחנו מצווים להקדים ולהרבות בשמחה, אבל תעכלס: פורים זה בחודש הבא. לכן החלטתי להתמקד בפרשת השבוע ולאו דווקא בחודש החדש על מנת להביא דבר תורה לחברותיי לקבוצת נשות הכותל.
השבוע פרשת תרומה. בעיני, הפרשה השיוויונית בה' הידיעה. בני ישראל הנודדים במדבר מתבקשים להביא כל אחד משהו לכבוד בניית המשכן. ולכן ה"תרומות" ססגוניות, מגוונות, צבעוניות ומבטאות, יותר מכול אמצעי אחר, את רבגוניותו של העם:כמו ארבעת המינים בהמשך, גם כאן הדגש הוא על הנתינה ופחות על מה שמרכיב אותה. וזהו הסוד של שווה בתוך שונים, של שמירת שיוויון גם מתוך הרבים ושונים.
עם סיום קריאת ההלל, התכוננתי, יחד עם חברותיי, ללוות בשירה את ספר התורה שלנו לקראת מקום גלותנו שבמרכז דוידזון לשם קיום מצוות הקריאה בתורה. לפתע ראיתי מתפללת יוצאת מעזרת הנשים בכותל. על פי לבושה, חרדית. אישה צעירה, ופניה נעימות ונהירות. כשהתקרבה אלינו, אטמה בעזרת שצי ידיה את שתי אוזניה. כל כך התאמצה לאטום את אוזניה לתפילה שלנו, שהיא שמטה את סידור התפילה שלה. זה היה יום גשום, הספר התגולל ברצפה הרטובה וניכר עליה שהיא הצטערה מאוד על התקלה.
חשבתי – לו לא הייתה אוטמת את אוזניה לתפילת הנשים שלנו, לא הייתה שומטת את הסידור. ואז חשבתי עוד דבר. אטימת האוזניים, שבוודאי הוכתבה לה בביתה ובקהילתה, היא סוג של סירוב להשתתף בתרומה למשכן – כיום, כשאין לנו ארון הברית ואין לנו מקדש ונותרה רק התורה והתפילה – לו התבקשה אותה אישה צעירה להשתתף כמו אבותינו במדבר, מן הסתם לא הייתה מוכנה שיהיה חלקה איתנו. אפילו במחיר שמיטת סידור התפילה לרצפה הרטובה והבוצית.
אני מניחה שלו המשכן היה רואה אותה ואותנו, בוודאי היה מצטער צער רב.
חודש טוב לכולם
פגי סידור