בשבוע שעבר הופיע כותרת באחד העיתונים ששיתקה אותי : " ניצחון לנשות הכותל של הודו". הכתבה התייחסה למאבק הנשים ברימלה שבמדינת קראלה בהודו.
3.5 מיליון נשים בהודו נעמדו בשרשרת אנושית של 620 ק"מ במחאה על האיסור של נשים הינדיות להיכנס ולסגוד במקדש ברימלה .
בקראלה נאסרה כניסתן של נשים בנות 50-10 לבית המקדש אנשי דת הינדים שונים סבורים שאישה בגיל וסת אינה טהורה, ולכן אסור לה להיכנס למקדש. במו"מ שהן ניהלו עם אנשי הדת הוצע שתסכמנה לעבור במכונה שתבדוק אם הן בזמן המחזור החודשי. האנלוגיה מטלטלת כאשר שומעים את רב הכותל נותן הוראה לשומרים בשערים לבדוק את נשות הכותל שמא הן חלילה מכניסות ספר תורה הרי לתפיסתו אסור לנשים לקרא בתורה כיוון שהן טמאות בשל אותה הסיבה.
אני עוקבת אחרי מאבקן בתחושת יראה ואחווה. לא בכדי מקשרת הכותרת בין ירושלים וקראלה, בין הנשים היהודיות שנאבקות נגד ממסד מפלה ומדיר בכותל ובין ממסד זהה במסגד ברימלה.
גם כאן וגם שם מדובר בשימוש שעושה ממסד דתי גברי בנהלים ו"חוקים" דתיים שמטרתם היחידה היא הדרה והשתקה של נשים לשם שמירה על הגמוניה וסטטוס.
מנהגים שונים אבל הפוליטיקה זהה. שנים ניסו נשות קראלה את האופציה הפוליטית, מכתבים, עצומות, פגישות עם פוליטיקאים, אך לא קרה דבר והן נשארו רחוקות מהמסגד. בעשור הראשון של מאבקנו ניסינו את הנתיב הפוליטי ללא הצלחה. לצערנו גם במשך שלוש שנים בהם ישבנו בשולחן המו"מ עם עו"ד אביחי מנדלבליט כנציג הממשלה – נראה שהכל לשווא והמתווה לא מתקדם.
השפה שונה אבל הרטוריקה זהה. כמו גם נשות הכותל אני משערת שגם אותן ניסו לעצור עם אמירות על סטטוס קוו ועל הפגיעה ברגשות מתפללים אחרים . גם אצלן משתמשים באצטלה דתית כדי לחפות על תהליך מתמשך של דיכוי מגדרי.
המרחק בין הודו וישראל הוא 4018 ק"מ אבל אין מרחק בין הסיבות והטקטיקות להדרת נשים. ההדרה היא תופעה אוניברסאלית שפוגעת בנשים בכל העולם. אנשי הדת השולטים, משתמשים בשליטה על מקורות היידע הדתי ועל מקומות של הפולחן.
הפניה לקבך צדק מבית המשפט העליון הייתה מהלך נוסף ששני הארגונים ניסו, אך לא צלח: בישראל בכל פעם ששופטי בג"צ פסקו לטוב נשות הכותל ממשלת ישראל ערערה. בקראלה למרות שבית המשפט פסק לטובת הנשים ההינדיות, הממשלה הביעה התנגדות לכניסת הנשים- תוך התעלמות מזכויותיהן, בטענה כי המקדש אינו מקום לאקטיביזם וכי הממשלה אינה אחראית לספק ביטחון לפעילוֹת שלהן.
יוזמת הקמפיין של שרשרת הנשים, ניקיטה אזאד הביעה בראיון ברדיו את התחושה המשותפת של כולנו במאבק הזה " לנשים צריכה להיות הזכות ללכת לאן שהן רוצות ומתי שהן רוצות" .
הקמפיין המרגש של שרשרת הנשים לאורך המדינה הוביל אותן לניצחון ולכניסתן למקדש. אני רואה אותן ואת ההתגייסות של הנשים בהודו כמודל לחיקוי ומקווה שם כאן בארץ המאבק הפמיניסטי יתגייס לטובת זכויות הפולחן של נשים בכלל, ובכותל בפרט. רק יחד נוכל לנצח את המאבק הזה. אולי יום אחד ידברו עלינו כנשים ההינדיות של קראלה בירושלים.