עבר כמעט חודש מאז תפילת חודש כסלו בכותל ואני עדיין מרגישה שיש עליי לכלוך שלא רוצה להתנקות. אני מרגישה שהגוף שלי חולל למרות שכמובן התקלחתי מאז פעמים רבות.
באותו ערב שישי שאחרי תפילת ראש חודש בכותל, כבר הייתי בתפילה אחרת בקהילה שלי, קבלת שבת. שרנו את “לכה דודי” והמילים “התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי” היו סימליות עבורי יותר מתמיד – ניסיתי להתנקות בדבר שדבק בי תוך מילות התפילה שלחשתי. הבגדים הנקיים הרגישו מוכתמים.
בעשור האחרון ספגתי אלימות רבה בכותל ולא תמיד אני זוכרת את הסיטואציה במלואה, הדברים נשכחים בלהט המטרה. אלא שהמקרה האחרון נחקק בי. זה קרה ביציאה מרחבת הכותל, שרנו בגאון את “עזי וזמרת יה” אל מול קריאות הגנאי. ואז הגיע הגשם. לא גשמי ברכה, אלא גשם של יריקות. כשהטיפה הראשונה נחתה על מצחי, נרתעתי וסטרתי למקום כאילו ניסיתי ללכוד יתוש עוקץ. אבל היריקות המשיכו והתרבו, וכוחות המשטרה הרבים במקום לא עשו דבר.
יש משהו ברוק שמשאיר בך את חותמו. ה- DNA המרוכז של אדם פרטי שפולש לגופך. הDNA הזה שנשלך עליי מכיל לא רק את הקוד לצבע עיניים שלו, הגובה, ההיסטוריה המשפחתית והאישיות אלא גם את המגדר ואת האלימות. גבר שעומד מולך ויורק לתוך פנייך- פולש באלימות למרחב הפרטי שלך בגסות, בבוז ובהשפלה. מחלל את הגוף שלך ברוק הפרטי והאלים שלו, בשם כל מה שהוא מאמין בו.
מאז ראש חודש האחרון אני חוות טריגר לכל הפעמים בהם גברים ירקו עלי על כך שהתנגדתי לדעותיהם. עבורם זו דרך להכות מבלי לגעת. לחלל מבלי לאנוס. להשפיל ולבזות.
הפעם הראשונה הייתה לפני יותר משלושים שנה, היינו קבוצה של סטודנטיות בכניסה לכרמלית בחיפה. זה היה בתחילת ימי הפמיניזם בארץ, וחילקנו פליירים להעלאת המודעות לאלימות נגד נשים. גבר אחד שהושטתי אליו פלייר קילל אותי וירק בפניי. קפאתי, כמו ארנבת מסונוורת מאורות רכב, ואז דמעות. הבנתי אז את כוחה של יריקה להשפיל, ללכלך, להכות בקורבן.
כמעט חודש עבר מהמקרה האחרון ואני מוצאת עצמי מגמגמת כשאני מנסה להסביר לחברותיי, מה דווקא ביריקות הותיר אותי כ”כ פגועה- יותר מיתר מקרי האלימות שעברתי בכותל. ניסיתי להסביר שרוק אמנם מתייבש ונעלם מהר יותר ממכה, אבל משאיר את הקורבן מסומן באופן שבו אפילו דלי מלא צבע לא מצליח לסמן. ללא כתמים או חבורות, אבל בכל זאת תקיפה.
בתורה, היריקה היא חלק מטקס החליצה, שבוצעה כדי להראות חרפה ובוז כלפי אדם שמסרב להינשא לאלמנת אחיו ובכך להמשיך את זרעו (דברים כ”ה). בביטוי “לירוק בפניה” משתמשים גם כדי לבטא תחושת לדחייה או גינוי (במדבר י”ד). בשאת נפש מתמשכת אני מבינה מדוע המסורת מתייחסת לפעולת היריקה על אדם אחר כאל אקט פורמלי של ביוש והשפלה.
היום, ה25 בנובמבר- היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים, אפשר וצריך לדרוש להכיר בכך שגם יריקות הן אקט אלים ופולשני של השפלה וביזוי. יחד עם זאת, כפי שהיריקה במרכז הכרמל חיזקה בי את ההכרה בחשיבות המאבק שלנו- כך גם היום, אני נחושה לשטוף את עצמי מההשפלה הזאת ולהמשיך במשימה להכרה ושוויון.
אלו המנסים לעצור אותנו בדרכים אלימות ולא לגיטימיות, אינם מבינים שהם מזינים את ההתמדה שלנו והמאבק שלנו לעבר שוויון זכויות מלא.
הרוק התייבש, אבל מעיין האמונה והכוח הפנימי של נשות הכותל לעולם לא ייבש.